סרנגה נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"

החלטה

1.עניינה של החלטה זו ב"בקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמך ספציפי בהתאם להחלטה מיום 20.12.2011", שהוגשה מטעם התובע (להלן – בקשה מספר 5), וכן ב"בקשה לשינוי מועד להגשת תצהירי חוקרים", שהוגשה מטעם הנתבעת (להלן – בקשה מספר 6). בהחלטתי מיום 6.2.2012 הוריתי על איחוד הדיון בשתי הבקשות.

2.כרקע לדיון אקדים מספר מילים לגדר המחלוקת בין הצדדים בתיק העיקרי. לטענת התובע, ביום 2.11.2002 נפגע הוא בתאונת דרכים עת נהג באופנוע מספר רישוי 21-801-24. הנתבעת מכחישה מצידה כי התובע נהג באופנוע האמור וטוענת שהתובע נהג באופנוע אחר שאינו מבוטח וממילא אינו מצמיח חבות ופיצוי.

3.בבקשה מספר 5 עותר התובע למתן צו המורה על פירוט תיק החקירה שנערכה מטעמה של הנתבעת לגבי התאונה מושא התביעה, לרבות פירוט הודעות או הקלטות שנגבו על ידי הנתבעת או מי מטעמה ואשר נמצאים בידה (המכונים יחד בפיו – הדוח או דוח החקירה), בצירוף כל העדויות והמסמכים ששימשו כבסיס לדוח החקירה האמור. עוד מבקש התובע כי הנתבעת תודיע האם יש ברשותה הקלטות או הודעות של התובע או מי מהעדים שהעידו בתיק המשטרה, ולאפשר עיון בהם, ככל שאלה נגבו לאחר הגשת התביעה לראשונה. לטענת התובע, מגמת הפסיקה בשנים האחרונות הינה לצמצם את היקף החיסיון למסמכים שונים, לטובת חשיפה וגילוי מקסימאלי של האמת העובדתית הקשורה להליך המשפטי. לדבריו, דוח החקירה כמו גם העדויות והמסמכים המצורפים לו, הם התיעוד היחיד שיכול לשפוך אור על נסיבות הפציעה של התובע, משום שהוא אינו זוכר כלל כיצד נפגע. חשיפת הדוח מהווה את הכלי היחיד, כך התובע, המאפשר לו לחשוף את האמת.

4. מנגד טוענת הנתבעת, שהתובע עצמו הודיע בתצהיר גילוי המסמכים כי ברשותו תיק חקירה חסוי וכי לעניין זה יפה הכלל נאה דורש נאה מקיים. עוד נטען על ידה, כי טענתו של התובע בדבר היעדר זיכרון מהאירוע תמוהה, ובמיוחד לאור העובדה שהיה צלול ושוחח עם הפרמדיק בשטח, מיד לאחר התאונה. לטענתה, התובע מחזיק בתיק חקירת המשטרה ולכן הדוח אינו בבחינת החומר היחיד שיש בכוחו לחשוף את האמת. הנתבעת מפרטת בתגובתה כי במסגרת נספחי דוחות החקירה נמצאים הודעות, הקלטות (שאחת מהן תומללה), תיק משטרה, אישור משטרה, אישור ביה"ס על הפסקת לימודים, צילום תעודת ביטוח וצילום רישיון של אופנוע מספר רישוי 21-801-24. לטענת הנתבעת, אין מקום לחייב אותה ליתן פירוט של דוחות חקירה או נספחיהם משום שאלו חסויים מכוח סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א – 1971, מתוקף היותם דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך הדין לבין לקוחו. אשר לעיון בהקלטות או בהודעות, טוענת הנתבעת כי אף הן חסויות מכוח סעף 48 לפקודת הראיות. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי ההלכה בעניין זה נקבעה ברע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח (19.12.1999), ולפיה מטרתו של גילוי המסמכים הוא להביא לחקר האמת, ואם סבור בית המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, רשאי הוא שלא להתירו. לטענת הנתבעת, היא אמנם מודעת לפסיקה מוקדמת יותר אשר קבעה כי מקום בו מבקשים להגיש מסמך חסוי כראיה במשפט אזי יש לאפשר בו עיון מבעוד מועד או לחלופין לא להשתמש בו כלל, אלא שהלכת סוויסה לעיל, כך הנתבעת, שינתה את המצב המשפטי ואין עוד מניעה לאפשר לצד להליך להגיש כראיה מסמך שהוגדר על ידו בשלב מוקדם של המשפט כ"חסוי" וזאת באמצעות דחיית מועד העיון לשלב מאוחר יותר של ההליך, כך שהעיון יתאפשר במועד הסמוך להגשתו כראיה.

5.בבקשה מספר 6 עתרה הנתבעת לאפשר לה להגיש את תצהירי החוקרים על נספחיהם רק עם תום ראיות התביעה וחקירת כל עדי התובע, ככל שהנתבעת תמצא באותו שלב כי ברצונה להגישם כראיה בתיק. לטענת הנתבעת, על פי הכלליים שהותוו בפרשת סוויסה, זהו המקרה המתאים לעיכוב חשיפת תצהירי החוקרים, שכן כל החלטה אחרת תפגע בחקירתם הנגדית של עדי התובע, משום שהיא תאפשר להם להתכונן לחקירתם ולהתאימה לאמור בתצהירי החוקרים – דבר אשר יפגע אנושות ביכולת הנתבעת להתגונן בפני התביעה וביכולת בית המשפט לחשוף את האמת. התובע בתגובתו, מתנגד לבקשת הנתבעת מהטעמים שפורטו בבקשה מספר 5, כפי שאלה הובאו לעיל.

6.אופן הגשת הבקשות והטענות שנטענו בהן, יצרו ערבוביה של כמה וכמה נושאים הדורשים ליבון והבהרה. סלע המחלוקת בבקשות הינו המועד המתאים לחשיפת מסמכים הקשורים בחקירה שערכה הנתבעת. לטענת התובע, יש לגלותם במועד הרגיל ולאפשר לו לעיין בהם כדי שיוכל לבסס את הגנתו בשל היעדר זיכרון, ולטענת הנתבעת מדובר במסמכים חסויים וככאלה אין חובה לחשוף אותם כעת וממילא הלכת סוויסה מאפשרת את דחיית חשיפתם לשלב שלאחר תום פרשת התביעה. נעמיד דברים על דיוקם דבר דבור על אופניו.

7.בתגובתה המפורטת לבקשה מספר 5 – שהיתה תגובה ארוכה שחרגה מהמידה הראויה והסבירה (12 עמודים!) – ביססה הנתבעת את טענותיה בעיקר על טעם החיסיון, ואילו בבקשה מספר 6 טענותיה בוססו על ההסדר שנקבע בפרשת סוויסה דווקא.

דעת לנבון נקל, כי טענת חיסיון וטענה לדחיית עיון במסמכים אינן מתיישבות זו עם זו. הלכת סוויסה, אליה הפנתה הנתבעת, אינה מכריעה בשאלה האם ניתן לקבל טענת חיסיון בנוגע למסמך שהוכן לקראת המשפט. כל עניינה בשאלת סמכות בית המשפט לפי תקנות 112 ו-120 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן – התקנות), לדחות את מועד הגילוי או העיון כאשר יש בכך בכדי לסייע לגילוי האמת. והרי אמר שם במפורש כב' המשנה לנשיא לוין:

"בבית משפט השלום נתבססה ההחלטה בעיקר על דחיית הטענה שיש למשיבות חסינות מפני הצגת המסמכים ככאלה שהוכנו לקראת המשפט... המשיבות... כבר אינן טוענות טענה של חיסיון, וגם אם נקטו את הדיבור 'חסינות חלקית', בפועל אין מדובר בחיסיון... לפיכך אין לנו צורך להתייחס לאסמכתאות שהובאו לפנינו לגבי החיסיון, ולשאלה – אם הוא קיים – האם הוא מונע הגשתם של המסמכים בשלב מאוחר יותר" (פרשת סוויסה, פסקה 4(ג)).

כב' השופט עמית, בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, נדרש אף הוא באחת מהחלטותיו לעירוב תחומין זה והבהיר כי:

"הלכת סוויסה אינה מבוססת על חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט. הלכת סוויסה אינה מכריעה בשאלה, לגביה ניטש ויכוח בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי, והיא, האם ניתן להעלות טענת חסיון לגבי מסמך שייעשה בו שימוש במהלך המשפט. ככלל, מהות החסיון היא הימנעות מחשיפת מידע, ויש הגורסים כי אי חשיפת מידע משמעה אי חשיפה עד סיום המשפט... לשיטה זו, אל לבעל הדין לנהוג בראיה החסויה כ"ראיה מתקתקת" שבכוחה לנפץ את מעטפת החסיון כל אימת שיחליט שהוא רוצה לעשות בה שימוש" (תא (חי') 704/03 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' מפרם סוכנויות 1999 בע"מ (24.4.2006)).

במחלוקת שניטשה בשאלה זו סברתי, בשתי החלטות מוקדמות, כי משעה שבעל דין טוען לחיסיון וטענתו מתקבלת, שוב אין הוא רשאי להסיר את החיסיון בשלב מאוחר יותר של המשפט ולחשוף בהפתעה את הראיות החסויות. משהוכרז חיסיון על מסמך הוא דבק בו, שהרי עקרונות יסוד במשפט אינם מאפשרים 'חיסיון חלקי' או 'חיסיון זמני' שיעמוד בתוקף עד למועד הנוח לטוען לחיסיון (ראו: ת"א (י-ם) 344/93 אלעביד סלים נ' קיילין את שניטמן הנדסת מבנים בע"מ (12.2.1996) וכן את 800/95 גולדשטיין נ' המאגר לביטוח רכב בע"מ (הפול) (9.6.1996)) כך סברתי, על אף שמנגד, היו בתי משפט שלום ומחוזיים שפסקו כי ניתן לטעון לחיסיון ראיה בשלב המקדמי, ולאחר מכן לבקש לעשות שימוש בראיה החסויה על מנת להפריך טענותיו של בעל הדין שכנגד. בינתיים מחלוקת זו באה אל קיצה עת פסק כב' המשנה לנשיאה ריבלין כי:

"חיסיון לגבי ראיה מסוימת אינו מקנה לבעל החיסיון את החירות להציג את הראיה החסויה במועד הנוח לו, בחריגה מסדר הבאת הראיות הרגיל כפי שהוא קבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ויודגש כי סדר הבאת הראיות הרגיל חל גם כאשר הראיות מובאות בדרך של הגשת תצהירי עדות ראשית...). בנסיבות מסוימות ניתן לחרוג מכלל זה... אמנם, המבקשים רשאים לעשות שימוש בחיסיון המוקנה להם באופן שימנע מן המשיבים לעיין בתוכן ההקלטה במסגרת הליכי הגילוי והעיון המקדמיים. אולם עניין שונה הוא אם המבקשים מגלים דעתם כי הם מתכוונים להגיש את ההקלטה כראיה לצורך הוכחת תביעתם. במקרה כזה הכלל הוא כי עליהם להגיש את ההקלטה ביחד עם כלל ראיותיהם, אף אם אין הדבר נוח להם מבחינה טקטית. ייתכן שאין לשלול לחלוטין את האפשרות לדחות את מועד הגשתה של ראיה מטעם התובע עד לאחר הגשת ראיות הנתבע... אולם ראוי להותיר אפשרות זו למקרים חריגים ביותר שבהם קיימת הצדקה מיוחדת לסטות מסדר הבאת הראיות." (רעא 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני (15.8.2010), פסקה 5).

לפיכך, אם וככל שהנתבעת עומדת על טענת החיסיון, הרי שעליה להגיש לעיון בית המשפט, בתוך 10 ימים את כל הראיות הרלוונטיות, לצורך הכרעה בשאלת חיסיונם. ויודגש, אם אילו מבין הראיות יזכו לחיסיון, אזי שהן יישארו ככאלה ולא ניתן יהיה לעשות בן שימוש בשום שלב של ההליך.

8.אילו תחליט הנתבעת שאין בכוונתה לבקש לחסות חלק מראיותיה, אזי שנותרנו עם טענותיה בבקשה מספר 6 – אלו הנוגעות לבקשה לדחיית מועד העיון במסמכים. כידוע, הכלל הרחב הוא כי בעלי הדין ינהלו את ההליך "בקלפים פתוחים" ויחשפו צד צד את ראיותיו בשלב המוקדם של ההליך. נקודת המוצא בהקשר זה היא כי היקף גילוי המסמכים והעיון בהם הוא מרבי ורחב ככל האפשר, הכל לשם חשיפת האמת. הלכת סוויסה קבעה חריג לכלל זה ולפיו, רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא בעל דין לשיבוש ראיותיו ובכך להקשות על חשיפת האמת. בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור על בית המשפט ליתן את דעתו למחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות העניין. ההלכה בעניין סוויסה, נקבעה אומנם לפני למעלה מעשור, אך כוחה יפה ומחייב עד היום ויסודה "בגישה הכללית, המוצאת ביטויה בתקנות סדר הדין האזרחי ובפסיקה, והמטילה על בעלי הדין לפעול ב'קלפים גלויים', בלא הפרעות, כדי לחסוך משאבים ובמיוחד משאבים שיפוטיים. הלכה זו תומכת יסודותיה באמור בתקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סטייה מעקרון הגילוי הכללי אפשרית ונתונה לשיקול דעת בית המשפט, כגון אם סבור הוא שעיון במסמכים בשלב מוקדם עלול להביא לשיבוש ראיות מצד התובע, ועל כן לא יסייע לחשיפת האמת" (רע"א 5756/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פי.אד בע"מ (21.1.2007) מפי כב' השופט רובנשטיין). נטל ההוכחה להראות כי יש טעם לחרוג מהכלל ולאפשר חשיפה מאוחרת מוטל על מבקש הדחייה – קרי בעניינינו הנתבעת.

9.במקרה שבפניי טענה הנתבעת כי מתן עיון בשלב מוקדם של הדיון, לא רק שלא יסייע בחשיפת האמת, אלא יפגע באופן חמור ביכולת לחשפה (פסקה 23(ו) לתגובתה לבקשה מספר 5). עוד טענה היא כי הדבר יפגע בחקירתם הנגדית של עדי התובע, משום שהיא תאפשר להם להתכונן לחקירתם ולהתאימה לאמור בתצהירי החוקרים. מלבד טענה רפה זו, הנתבעת לא הראתה חשש ממשי או מעשי, אשר עשוי לצמוח כתוצאה מעיון במועד, והרי הכלל הוא חשיפת כל הראיות במועד, והחריג יחול רק כאשר הדבר עשוי לחבל בחשיפת האמת. יתרה מכך, הנתבעת אף לא הפנתה את בית המשפט למסמך, תמליל, דוח או ראיה אחרת כל שהיא שיהיה בהם כדי לבסס חשש ליצירת קושי בחשיפת האמת. משכך לא שוכנעתי שיש מקום לחרוג מהכלל.

10.סוף דבר, על הנתבעת לצרף את כל הראיות הנמצאות בידיה במועד המתאים, יחד עם הגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה, וזאת לאחר הגשתם של תצהירי התובע והעדים מטעמו לבית המשפט. ככל שהנתבעת מחזיקה בראיה זו או אחרת הנדמית בעיניה לחסויה, עליה לפעול בהתאם למנגנון שקבעתי בסעיף 7 להחלטתי.

בסוף תגובתה לבקשה מספר 5, ביקשה הנתבעת, לחלופין, כי אם ימצא בית המשפט לקבל את בקשת התובע או חלקה, מבוקש כי דין שווה יחול גם על התובע בכל הנוגע למתן פירוט או עיון בדוחות חקירה החסויים המפורטים בגילוי המסמכים מטעמו. התובע לא התנגד לכך בתגובתו וממילא זהו סדר הדין. לפיכך, העקרונות וסד הזמנים שנקבעו בהחלטה זו יפים גם כלפי התובע.

המזכירות תמציא החלטה זו בדחיפות לצדדים בפקסימיליה.